אופנועים, מכוניות, תחרויות בכלל… תמיד אהבתי להתחרות. זה לא רק הניצחון, אני אוהבת לממש את הפוטנציאל שלי, לדחוף את עצמי ולהשיג דברים שאחרים חושבים שהם בלתי אפשריים.
תמיד אהבתי מכוניות. אני זוכרת את התחושה שאבא שלי הושיב אותי על כיסא הנהג בגיל שנתיים או שלוש. אני חושבת שתשוקה אמיתית לנהיגה לא יכולה להיות מוסברת במילים. פשוט צריך ללכת עם זה.
זה חלק ממי שאני, מה-DNA שלי, יש לי אופי תחרותי. לפעמים לא ניתן להפריד בין מי שאתה למה שאתה עושה. וזה לא משנה אם אתה מעצב, מוזיקאי, אמן או כל דבר אחר שדורש ממך מחוייבות ותשוקה.
הרוח התחרותית של סיאט. תשוקה למירוצים ותחרויות, חזון משותף בנוגע למכוניות ולמסלולי המירוצים ובעיקר האופן בו שני הדברים האלו באים לידי ביטוי יחד. זה גם הרעב לגלות מהו "הדבר הגדול הבא" בתחום המירוצים. הרעיונות שעולים תוך כדי נהיגה על המסלול, הרצון להתקדם ולהשתפר: החזרה למוסך כדי לממש את הרעיונות הללו ולהפוך אותם לעתיד של הספורט המוטורי.
הצד המכאני יכול להשתנות באופן ניכר, אבל התחרויות עצמן פחות. הרוח שפועמת במתחרים במירוצי המכוניות היא אותה הרוח שפעמה שם תמיד. מכוניות חשמליות? אולי לנהגים של היום קשה לדמיין עתיד בלי בנזין, אבל ברגע שהיכולות של ההנעה החשמלית ישיגו את אלו של מנוע הבעירה הפנימית, זה יפתח בפנינו אפשרויות חדשות ומגוונות. זה יצריך שינוי באופן בו אנחנו תופסים את התחום כמובן. כל הקונספט של מירוצי מכוניות עשוי להשתנות. אני חושבת שעיקר השינוי בתעשיית הרכב יבוא דווקא מהממשקים שפונים לנהג ופחות ממוקדים בצד המכאני.
